אישה שיצאה טיפת דם מהרחם לנרתיקה נחשבת היא טמאה; נגיעתה באוכלים ובכלים מטמאת אותם. נחלקו שמאי והלל באישה שהייתה טהורה ובדקה את מקום נרתיק איבר מינה עם פיסת בד ומצאה טיפת דם על הבד- ממתי היא טמאה? לדעת שמאי אישה זו טמאה מכאן ואילך ונגיעתה מטמאת אוכלים וכלים מכאן ואילך. לדעת הלל אישה זו טמאה למפרע מזמן בדיקה קודמת של נרתיקה שבו וידאה שנקייה היא מדם. התלמידים מסבירים את מחלוקת הלל ושמאי כך: שמאי סובר שאין להניח שטיפת הדם שמצאה בנרתיקה קדמה ימים רבים למציאתה משום שטיפה זו הייתה צריכה לחלחל ולצאת החוצה, משלא יצאה משמע, עכשיו יצאה מהרחם לנרתיק. לדעת הלל, יש לחשוש שטיפה זו יצאה ימים רבים לפני כן, והסיבה שטיפת הדם לא זבה החוצה משום שדפנות הנרתיק הצליחו לשמר את הטיפה שלא תיזוב. ולדעת שמאי אין ביכולתן של דפנות הנרתיק להחזיק את הדם שלא יזוב החוצה. שאלו התלמידים: לדעת שמאי, אישה שאינה רוצה להיכנס להריון ומשתמשת באמצעי מניעה ונוהגת להניח פיסת בד קבועה בנרתיק איבר מינה כדי שתקלוט את זרע הגבר ולא תכנס להריון, בלשון חכמים: "משמשת במוך", האם היא טמאה למפרע או מכאן ולהבא? לדעת התלמיד, אביי שמו, גם שמאי מסכים שהיא טמאה למפרע משום שפיסת הבד התחובה בנרתיקה לא מאפשרת לדם לזוב החוצה לכן יש חשש שטיפת הדם נמצאת שם כבר ימים רבים. לדעת התלמיד, רבא שמו, גם במקרה שיש לאישה בד בנרתיקה שמאי יסבור שהיא טמאה מכאן ולהבא משום שיש סבירות שמחמת זיעת האישה הבד מתכווץ בנרתיקה ויש לדם מקום לזוב החוצה ומשלא זב החוצה משמע, עכשיו הוא יצא מרחמה. עוד מוסיף התלמיד רבא; אם פיסת הבד דחוסה ודחוקה בין דפנות נרתיקה – כך שאין לבד אפשרות להתכווץ ומימלא לדם לזוב החוצה, מודה שמאי שטומאתה למפרע (תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף ב, עמוד א – דף ג, עמוד א).

נוסח התלמוד כלשונו:

"שמאי אומר: כל הנשים דיין שעתן, הלל אומר: מפקידה לפקידה, ואפילו לימים הרבה. ..
אי בעית אימא, היינו טעמיה דשמאי: דאם איתא דהוה דם – מעיקרא הוה אתי. והלל – כותלי בית הרחם העמידוהו, ושמאי – כותלי בית הרחם לא מוקמי דם. משמשת במוך מאי איכא למימר? אמר אביי: מודה שמאי במשמשת במוך; רבא אמר: מוך נמי, אגב זיעה מכויץ כויץ; ומודה רבא במוך דחוק".